אֲנִי וְאַתָּה
אַבָּא אָהַב אוֹתִי:
לֹא חָסַךְ יָדוֹ מִמֶּנִּי,
כְּמוֹ הַמְּלַמֵּד שֶׁלּוֹ
בְּשִׁבְטוֹ בַּ"חֶדֶר"…
גַּם הָעַלְמָה Devora,
מוֹרָתִי בְּכִתָּה א'
בְּבֵית הַסֵפֶר שֶׁל הַגּוֹיִים,
לֹא חָסְכָה סַרְגֵּלָהּ
מִשְּׂמֹאלִי הַסּוֹרֶרֶת,
אַךְ יְמִינִי הַמְּאֻמֶּצֶת
בִּמְלֹאת לָהּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה –
עָצְרָה בָּאֲוִיר אֶת שְׂמֹאלוֹ:
כַּפּוֹתֵינוּ הִתְרוֹצְצוּ
מֵעַל רֹאשֵׁינוּ…
וִימִינִי עָשְׂתָה חַיִל…
וְאָבִי, מִבְּלִי לְהָסִיר אֶת לְשׁוֹנוֹ
מִשְּׂפָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, בֵּין אַפּוֹ
וּבֵין שִׁנָּיו –
יָרָה עָלַי מַבָּט תָּכֹל
וּבְיָדוֹ הַמּוּבֶסֶת גַּם כִּסֵּא,
שֶׁחָלַף עַל יָדִי.
וְעַכְשָׁו נֶכְדִּי
אַתָּה מוּלִי,
עֵינֵי הַתְּכֵלֶת הָאֵינְסוֹפִית
אֵינָן חוֹשְׂכוֹת חִיּוּךְ: "אֲבָל
סַבָּא, תִזָּהֵר
מִיָּדוֹ הָרַכָּה,
הָעֲדִינָה,
הַמְּלַטֶּפֶת
שֶׁל הַזְּמַן…"
שיר טוב עקיבא המבטא יחסי אב ובנו בראי הדורות, והכל באמצעות ציור לשון המופיע כמוטיב מרכזי – כפות הידיים ,שמאל וימין ,במשמעות מהופכת לזו של שיר השירים. בדור השני (סב ונכד) יש יותר רכות מעין חוויה מתקנת ,התכול כבר לא מאיים רק קיים חשש משיני הזמן וזה טבעי. אהבתי את שירך, עקיבא תארת את התמורה המתחוללת ביחסי אני אתה באמצעות מטאפורה הדוקה וממוקדת.
חנה, למדתי הרבה מהתגובה שלך, דברים שלא חשבתי עליהם אבל אין ספק שקיימים, כמו החזרה של תכלת העיניים אבל במעמד של תיקון, ועוד…
תודה
עקיבא
חנה, עניין שיר השירים בכלל לא עלה על דעתי. שוב תודה
עקיבא
הידיים שמסמלות אהבה מגע, אך גם צער ומכה מקבלות נפח בשיר שלך אפשר לחוש אותן, לידי הזמן אין מרפא מלבד מבט טהור ואהבה
חני, כמה נכון מה שאמרת:"… מלבד מבט טהור ואהבה…"
עקיבא
היחס בין אביך למלמד ואחריו אליך. יחסך לנכד! כמה טוב לב בשינוי העתים.
כן, רות, יש שינוי עצום בקשר בין סבא-סבתא ובין הנכדים, בהשוואה לימים עברו.
בעיניי, הדבר החשוב ביותר בשיר הוא שהזמן אינו מכה בדרך כלל אלא רוב הזמן "מלטף", כלומר עובר ללא "שערורייה", ללא "שבט".
תודה על התייחסותך.
עקיבא
התבוננות אמיצה יחסי אב בן, עד לפרטים הקטנים. הכאב, ההתגברות התיקון.עבודה דקדקנית במלאכת השיר.